לאה בת 74, גרה בבית שלה כבר 30 שנה, ויודעת את הגינה שלה בעל פה. היא יודעת איפה השמש נופלת בארבע אחר הצהריים, איזה פרח פורח ראשון באביב, ואיפה השבלול הכי עקשן מתחבא. הבעיה לא הייתה שהיא לא הכירה את הגינה. הבעיה הייתה שהגינה כבר לא הכירה אותה.
שביל האבנים שהיה נוח עשרים שנה הפך למלכודת בחורף. הוורדים שהיא גזמה כל שנה עלו גבוה מדי. הברז בקצה הגינה היה רחוק מדי. דברים קטנים שהצטברו עד שלאה מצאה את עצמה יוצאת לגינה פחות ופחות.
בן שלה הזמין את שי. שי הגיע, הסתובב בגינה עם לאה, ובמקום לשאול "מה את רוצה" שאל "מה הפסקת לעשות ולמה." השאלה הזו שינתה את השיחה.
התשובות גילו תמונה ברורה: לאה הפסיקה להשקות כי הברז רחוק. הפסיקה לגזום כי היא לא יכולה להתכופף. הפסיקה לשבת בחוץ כי הספסל ישן ונמוך מדי ולקום ממנו קשה.
שי לא הציע להחליף את הגינה. הוא הציע להתאים אותה. השביל הישן פורק והוחלף באבנים שטוחות ורחבות עם מרווח מינימלי ביניהן – לא מחליק, לא מתנדנד. האדניות הוגבהו לגובה 60 סנטימטר, כך שלאה יכולה לגעת באדמה בישיבה או בעמידה, בלי להתכופף. הספסל הוחלף בשניים חדשים עם משענות יד ובגובה שנוח לקום ממנו.
הוורדים לא הלכו לשום מקום. שי גזם אותם לגובה מנוהל ושתל אותם מחדש באדניות המוגבהות. השקיה אוטומטית סגרה את הפער של הברז הרחוק. ותאורה רכה לאורך השביל פתרה את הפחד מיציאה בערב.
הפרט שלאה חוזרת אליו: "שי לא הוריד שום צמח בלי לשאול אותי קודם. הוא הבין שזו לא סתם גינה, זו שלושים שנה."
היא שוב יוצאת כל בוקר עם תה. ההבדל הוא שעכשיו היא לא חוזרת פנימה אחרי חמש דקות.
