כשעופר ויעל נכנסו לבית ברעננה, הקבלן השאיר שביל ישר מהדלת האחורית לפינת הגינה. אריחים אפורים, קו ישר כמו סרגל, מטר רוחב בדיוק.
הבעיה: אף אחד לא הלך בו. הילדים רצו על הדשא. עופר חתך באלכסון לפינת הברביקיו. יעל דרכה על הערוגה כדי להגיע למתלה הכביסה. תוך שנתיים היו שלושה שבילי עפר בגינה – שאף אחד מהם לא היה השביל האמיתי.
"הרגשנו טיפשים," אומר עופר. "יש שביל יפה, ואנחנו הולכים לידו."
שי הגיע וביקש לראות את הגינה ביום רגיל. לא מסודר, לא מוכן לאורחים. יום חמישי אחרי הצהריים. ילדים בחוץ, כביסה על החבל, עופר מדליק מנגל. הוא עקב איפה כל אחד הולך ושרטט את זה על דף.
מה שהתברר: המשפחה צריכה שלושה שבילים, לא אחד. מהדלת למנגל, מהדלת למתלה, ומהמרפסת לפינת המשחקים של הילדים. השביל המקורי לא הוביל לשום מקום שמישהו באמת הולך אליו.
שי פירק את השביל הישן והשתמש באותם אריחים, בתוספת כמה חדשים מאותו סוג. שלושה שבילים קצרים שעוקבים אחרי המסלולים שהמשפחה כבר הלכה בהם. לא ישרים – עם עיקולים קלים שעוטפים ערוגות ועוברים ליד
נקודות עניין. רוחב שונה לפי הצורך: רחב ליד המנגל כי שם עומדים עם צלחות, צר יותר ליד מתלה הכביסה.
בין האריחים שי שתל דיכונדרה – צמח כיסוי נמוך שמרכך את המראה וגורם לשביל להיראות כאילו הוא חלק מהגינה ולא משהו שהונח עליה.
"הדבר המצחיק," אומרת יעל, "שעכשיו הילדים דווקא הולכים על השבילים. כי הם באמת מובילים לאן שהם רוצים להגיע."
