לוקי, לברדור בן שלוש, הרס לדני ולמיכל את הגינה תוך חצי שנה. חפר בורות בדשא, עקר שתילים, השתין באותה פינה עד שהדשא שם מת לחלוטין, ורץ באותו מסלול לאורך הגדר עד שנוצר שביל עפר חום באמצע הירוק.
"ניסינו הכל," אומרת מיכל. "גדרנו את הערוגות עם רשת פלסטיק ירוקה. זה נראה כמו כלא. לוקי פשוט קפץ מעל."
כששי הגיע הוא ביקש דבר ראשון לראות את לוקי בגינה. לא את הגינה – את הכלב. איפה הוא רץ, איפה הוא חופר, איפה הוא שוכב בצל. "רוב האנשים מנסים לשנות את הכלב," הוא אמר. "יותר קל לתכנן את הגינה סביב מה שהוא כבר עושה."
שביל הריצה לאורך הגדר? שי ריצף אותו באבני בזלת. לוקי ממשיך לרוץ שם, אבל עכשיו אין בוץ ואין שחיקה. פינת החפירה? במקום להילחם בזה, שי בנה פינה מוגדרת עם חול רך שלוקי מותר לחפור בה. דני חשב שזה מגוחך, אבל לוקי עבר לחפור שם תוך שבוע.
הדשא הסינטטי החליף את הטבעי. לא בגלל עיצוב – בגלל שתן. דשא סינטטי אפשר לשטוף ולנקות, ואין כתמים צהובים. השתילים הנמוכים הוחלפו בצמחים גבוהים באדניות מוגבהות מבטון – גובה שלוקי לא מגיע אליו ולא מתעניין בו. רוזמרין, משמש נוי, כותרנית.
שי הוסיף ברז חיצוני עם צינור ליד הכניסה מהגינה לבית – לשטיפת כפות אחרי גשם. דבר קטן שמיכל אומרת שחסך לה שעה של ניקיון ביום גשום.
"הגינה עכשיו של כולנו," אומר דני. "לא של לוקי נגדנו."
