רותם לא ידעה שיש בעיה עד שהקבלן הראשון סירב לקחת את הפרויקט. "אני לא עובד על חניונים," הוא אמר, ונעלם.
הגינה שלה – 40 מ"ר על גג חניון תת-קרקעי – נראתה כמו גינה רגילה לכל דבר, חוץ מדבר אחד: אין מתחתיה אדמה. יש בטון, שכבת איטום, וקומה שלמה של מכוניות. כל קילו של אדמה, כל ליטר מים שלא מתנקז – זה עומס על תקרת החניון.
שי הגיע, הסתכל על התוכניות ההנדסיות של הבניין, ואמר שני דברים: הראשון – אפשר. השני – לא בדרך שחשבת.
במקום אדמת גינה רגילה (שוקלת בערך 1,800 קילו למ"ק כשהיא רטובה), שי עבד עם מצע שתילה קל – טוף וולקני מעורב עם פרלייט, שוקל פחות מחצי. שכבת הניקוז מתחת נבנתה עם לוחות ביצית שמעבירים את העודף למערכת הבניין במקום לתת למים להצטבר. כל אדנית תוכננה כך שמשקלה המלא – כולל צמח, מצע ומים – לא יעבור את העומס המותר לפי המהנדס.
זה לא היה פרויקט של "בואו נשתול ונקווה לטוב." שי הגיע עם חישובי משקל לכל אזור, ועם תוכנית ניקוז שהייתה צריכה לעבוד עם מה שהבניין מאפשר, לא מה שהגינה דורשת.
החלק שרותם לא ציפתה לו היה הצמחייה. היא חשבה שהמגבלות יכתיבו גינה דלה. שי בחר צמחים שמסתדרים עם שכבת שורש רדודה ולא שותים הרבה. הוסיף שני זיתים סוריים בכדים גדולים בפינות, ופינת תבלין מוגבהת ליד דלת המטבח.
התוצאה לא נראית כמו פשרה. היא נראית כמו גינה שמישהו תכנן אותה בכוונה ככה.
רותם אומרת: "בעל המקצוע הראשון ברח. שי הגיע עם מחשבון ותוכניות. זה היה ההבדל."
