כשגל סגר על הבית בשכונה חדשה בבית שמש, הוא ידע שהחצר תהיה אתגר. הוא לא ידע שהאת תישבר ביום הראשון. הוא ירד לחצר של כ-90 מ"ר, נעץ את הכלי באדמה, ואחרי עשרה סנטימטרים פגע בסלע. לא אבן אחת – שכבה שלמה של סלע גירי שיושבת מתחת לכל המגרש, עם שכבת אדמה דקה ועלובה מעליה.
הוא ניסה בכל זאת. קנה שישה שתילי גזניה ושלוש לבנדר, חפר בורות קטנים עם מכוש, מילא אדמה מהשקים הכתומים של משתלת הפרבר. אחרי שלושה שבועות הגזניות הצהיבו והלבנדר נראה כמו שהוא נמצא בהלם. המים שהשקה פשוט זלגו הצידה בלי לחלחל, נשארו שלוליות על פני הסלע, והשורשים ישבו ברטיבות בלי לתפוס. "שפכתי 400 שקל על שתילים שמתו תוך חודש," אומר גל. "ואז הבנתי שאני לא מבין מה אני עושה."
גל לא רצה גינה מפוארת. הוא רצה דברים פשוטים: מקום לשבת בבוקר עם קפה, משטח שהילדים – בן 5 ובת 3 – יכולים ללכת עליו יחפים, וקצת ירוק שלא מת. זה הכל. אבל "זה הכל" על אדמה סלעית זה עניין אחר לגמרי.
שי הגיע לפגישה ראשונה עם פטיש גיאולוגי קטן. גל חשב שהוא צוחק. שי ירד על הברכיים בשלוש נקודות שונות בחצר, חפר, בדק, ניקש על הסלע. אחרי עשר דקות הוא הסביר לגל את המצב בצורה שאף אחד לא טרח לפני כן: "הסלע לא אחיד. בצד המערבי הוא עמוק יותר, יש פה כמעט 30 סנטימטר אדמה. בצד המזרחי הוא כמעט על פני השטח. אז כל צד צריך גישה אחרת."
הפתרון של שי לא היה "להביא עשר טונות אדמה ולכסות הכל" – מה שגל חשב שצריך לעשות. הוא הסביר שאדמה עמוקה על סלע בלי ניקוז זה מתכון לשלוליות ולריקבון שורשים, שזה בדיוק מה שקרה עם השתילים הראשונים. במקום זה, הוא תכנן מערכת שכבות: בצד המזרחי, שם הסלע קרוב לפני השטח, הוא בנה אדניות מוגבהות מאבן מקומית – אותו סלע גירי שנחפר מהמגרש עצמו. "הוא לקח את הבעיה והפך אותה לחומר בנייה," אומר גל. "האבנים שחסמו לי הפכו לקירות של האדניות."
בצד המערבי, שם האדמה עמוקה יותר, שי עבד עם מה שיש – שיפר את הקרקע הקיימת עם קומפוסט, הוסיף שכבת ניקוז של חצץ מתחת לאזורי השתילה, ובחר צמחים שמתאימים בדיוק לתנאים: אירוסים שאוהבים קרקע רדודה, כותרת ורודה שמשגשגת בחיים קשים, וקטלב שהשורשים שלו יודעים לחדור לסדקים בסלע.
דבר אחד שיצר חיכוך: גל רצה דשא. שי אמר לו בפירוש שדשא על אדמה סלעית ברמה כזו זה כסף זרוק – צריך לפחות 15 סנטימטר אדמה אחידה, השקיה אינטנסיבית, ובקיץ של בית שמש זה חשבון מים שיכאב. במקום דשא הוא הציע משטח של דיכונדרה באזור הישיבה – צמח כיסוי נמוך, רך, ירוק, שדורש שליש מהמים ומרגיש מתחת לרגל כמעט כמו דשא. גל היה סקפטי. "אחרי חודשיים," הוא אומר, "הילדים הסתובבו שם יחפים וזה היה מושלם. הוא צדק."
התהליך לקח חודשיים. שי חזר שלוש פעמים אחרי הסיום – פעם אחת להחליף שתיל אחד של מרווה שלא נקלט, ופעמיים לכוון את ההשקיה. "הוא לא נעלם אחרי התשלום האחרון," אומר גל. "וזה לא מובן מאליו."
היום, כשמונה חודשים אחרי, גל יושב בבוקר על ספסל עץ מול האדנית המוגבהת שבה פורחים אירוסים סגולים. הסלע שהיה האויב עכשיו חלק מהגינה – בקירות, בשביל, באבנים בודדות שמשאירות מבנה טבעי. "שי לא הבטיח לי גן עדן," הוא אומר. "הוא אמר – 'אני אעשה לך גינה שעובדת עם מה שיש.' וזה בדיוק מה שקיבלתי."
