ליאת ואורי אוהבים את רוקי. לברדור בן שלוש, 35 קילו, אנרגיה של עשרה כלבים. מה שהם פחות אוהבים זה מה שרוקי עשה לגינה: הדשא הפך לשדה בוץ עם בורות חפירה, הצמחים נמחצו, ומערכת הטפטפות נקרעה פעמיים.
"ויתרנו על הגינה," מספר אורי. "היא הפכה לשטח של הכלב. ישבנו בפנים."
כשהגיעו לשי, הם ציפו לשמוע שאחד מהשניים צריך ללכת – או גינה יפה או כלב חופשי. שי אמר ההפך: "כלב הורס גינה כשהגינה לא מתוכננת בשבילו. זה לא בעיה של הכלב."
הדבר הראשון שהפתיע אותם: שי ביקש להכיר את רוקי. לא את הגינה – את הכלב. הוא רצה לראות איפה רוקי רץ, איפה הוא חופר, איפה הוא שוכב, ומאיפה הוא צופה על הרחוב. "כלב לא הורס באקראי," הסביר שי. "הוא חופר בגלל שעמום, רץ במסלול קבוע, ושוכב איפה שיש צל ושליטה על השטח."
התוכנית עבדה עם רוקי, לא נגדו. מסלול ריצה מחצץ דחוס לאורך הגדר – בדיוק במקום שרוקי ממילא רץ, רק עכשיו בלי לדרוך על צמחים. פינת חפירה מוגדרת עם חול בפינה שרוקי מעדיף. ערוגות מוגבהות 40 סנטימטר שרוקי לא טורח לקפוץ אליהן, עם צמחים שלא רעילים לכלבים – רוזמרין, לבנדר, גאזניה. הצנרת הוחלפה לתת-קרקעית במקומות שרוקי עובר בהם.
דשא? שי היה ישר. "לברדור על 35 קילו ודשא טבעי ב-20 מ"ר זה לא הולך לעבוד. הוא ישחק אותו תוך חודש." במקום זה, דשא סינטטי באזור המרכזי – קל לניקוי, עמיד, ורוקי לא מבדיל.
"הדבר שהכי הפתיע אותי," אומרת ליאת, "זה שרוקי הפסיק לחפור במקומות אחרים. ברגע שנתנו לו את הפינה שלו, הוא עזב את השאר."
אורי מוסיף: "חשבנו שאנחנו צריכים לבחור בין כלב מאושר לגינה יפה. עכשיו יש לנו את שניהם. ואנחנו חזרנו לשבת בחוץ."
