משפחת כהן לא שמו לב לרעש כשבאו לראות את הבית. הם באו בשבת בצהריים, הכביש היה שקט, והגינה נראתה מושלמת. אחרי שעברו, הבינו שבימי חול, מארבע עד שבע בערב, הכביש שבמרחק 15 מטר משמיע רעש שלא נותן לשבת בחוץ.
הם ניסו גדר עץ גבוהה. זה עזר קצת אבל הפך את הגינה למשהו שמרגיש כמו ארגז. האסתטיקה מתה, ותחושת הפתיחות נעלמה.
שי הגיע ואמר משהו שהפתיע אותם: "גדר עץ מחזירה קול, צמחייה בולעת אותו. זה הבדל של פיזיקה, לא של טעם." הוא הציע להחליף את הגישה לגמרי.
במקום גדר אחת גבוהה, שי תכנן שלוש שכבות: השכבה הראשונה, הקרובה לכביש – שורת פיטוספורום צפוף שמגיע לגובה שלושה מטר, עם עלווה צפופה מלמטה עד למעלה. השכבה השנייה, מטר וחצי פנימה – ויברונום ותמרוקית בגובה מטר וחצי עד שניים, שממלאים את ה"חור" באמצע. השכבה השלישית, הפנימית – צמחי נוי נמוכים וכיסוי קרקע שמוסיפים ירוק בגובה העיניים כשיושבים.
העיקרון: רעש לא נעצר על ידי קיר אחד. הוא נבלע על ידי עומק. כל שכבה של עלים סופגת ומפזרת חלק מגלי הקול. שלוש שכבות על פני שלושה מטרים של עומק עושות עבודה הרבה יותר טובה מגדר בעובי עשרה סנטימטר.
שי היה ישר לגבי הציפיות: "אני לא אבטיח לך שקט מוחלט. צמחייה יכולה להוריד כמה דציבלים, לרכך את הקול ולהפוך אותו מחד לעמום. זה ההבדל בין רעש שמפריע לרעש שאפשר להתעלם ממנו."
המשפחה אומרת שזה מדויק. הרעש עדיין שם, אבל הוא הפך לרקע. הם יושבים בגינה, מדברים, אוכלים, ולא צריכים להרים קול.
"מה שאהבנו," אומרת אחת הבנות, "זה ששי לא הבטיח נס. הוא אמר בדיוק מה ייצא, וזה בדיוק מה שיצא."
