כשמשה קנה את הבית ברחובות, הוא ידע שהגינה במצב גרוע. הוא לא ידע כמה גרוע. ביום שקיבל מפתח ופתח את שער החצר האחורי, הוא עמד שם ולא זז. עשב בגובה הברכיים, שני שיחי לנטנה שבלעו את השביל, ערימת אריחים שבורים בפינה, צינור השקיה קרוע שבצבצ מהאדמה כמו שורש. מישהו פעם בנה פה גינה. אבל זה היה הרבה לפני.
שבע שנים של הזנחה, כך אמר לו השכן. הבעלים הקודמים היו זוג מבוגר שלא יכלו לטפל בחצר, ולפניהם שוכר שלא טרח. משה, רווק בן 42 שזו הדירה הראשונה שלו, הסתכל על המגרש של 120 מ"ר וחשב: צריך לעקור הכל, לשפוך בטון, ולהתחיל מאפס. המחשבה בלבד עייפה אותו.
במשך חודשיים הוא לא נגע בגינה. נכנס ויצא מהדלת הקדמית, וכשחברים שאלו על החצר הוא אמר "זה סיפור." חבר ותיק שעבר שיפוץ דומה שנה קודם שלח לו את הטלפון של שי ואמר: "לפחות תדבר איתו. הוא לא לוחץ."
שי הגיע, הסתובב בגינה עשר דקות בשקט, ואז אמר משהו שמשה לא ציפה לו: "יש פה דברים טובים." הוא הצביע על זית בוגר בפינה המזרחית שנראה מת אבל לפי הענפים הפנימיים עדיין היה חי. הוא זיהה שהקרקע בחלק המערבי דווקא איכותית – כבדה אבל פורייה. ושביל האבן המקורי, מתחת לעשב, היה מונח בצורה טובה ורק צריך חשיפה וניקוי. "הגישה שלו הייתה לא 'מה מורידים' אלא 'מה שווה להשאיר,'" אומר משה. "זה שינה לי את כל הראש."
השלב הראשון היה שבוע של ניקוי וחשיפה. שי הביא צוות של שלושה, והם פינו כמעט שלוש טונות של פסולת ירוקה וצמחייה מתה. אבל שי עצר אותם בכל פעם שהגיעו לצמח שהוא רצה לבדוק. הלנטנה נעקרה, אבל שיח רוזמרין ענק שנראה גוסס קוצץ בחוזרה ובתוך חודשיים הוציא צמיחה חדשה. הזית קיבל גיזום שיקום ודישון, ושי אמר שתוך שנה הוא יחזור לעצמו. "הוא צדק," אומר משה. "היום הזית הזה הדבר הכי יפה בגינה."
אחרי הניקוי הגיעה ההפתעה הפחות נעימה: מערכת ההשקיה. שי בדק אותה וגילה שהצנרת הראשית עדיין תקינה, אבל רוב הטפטפות סתומות והבקר מת. במקום להחליף הכל – הערכה של 8,000 שקל – הוא שטף את הצנרת, החליף טפטפות וקנה בקר חדש. עלות: 2,200 שקל. "הוא היה יכול למכור לי מערכת חדשה ולא הייתי יודע שזה מיותר," אומר משה.
התכנון עצמו היה מינימליסטי בכוונה. שי הסביר שגינה שהוזנחה שנים לא צריכה עיצוב מורכב – היא צריכה מבנה פשוט שקל לתחזק. הוא חילק את השטח לשלושה אזורים: פינת ישיבה עם פרגולה קלה ליד הבית, מדשאה קטנה במרכז, וצמחייה ים-תיכונית עמידה בהיקף – כותרת, אירוס, גרוויליאה ומרווה. "כל מה שבחרתי פה," אמר שי, "זה צמחים שאם תשכח להשקות שבוע, לא יקרה כלום."
התהליך לקח חודש וחצי. היו שבועות שהשינוי היה כמעט בלתי נראה – שתילים קטנים, אדמה חשופה, דשא שרק התחיל לתפוס. משה מודה שהיו רגעים של חוסר סבלנות. אבל שי שלח לו תמונות של פרויקט דומה שעשה שנתיים קודם, לפני ואחרי, והסביר שגינה צריכה זמן להתמלא.
היום, שמונה חודשים אחרי, הגינה לא מושלמת. הגרוויליאה עדיין צעירה, הפרגולה עדיין בלי צל מלא. אבל כל מי שמגיע לא מאמין שזה אותו מקום. משה יוצא לחצר כל בוקר עם קפה, יושב מתחת לזית, ומרגיש שהבית שלו סוף סוף שלם. "שי לא שפט את הבלגן," הוא אומר. "הוא נכנס, ראה מה שאני לא ראיתי, ועזר לי להחזיר את המקום הזה לחיים. בקצב שלי, בלי לחץ, ובלי להחליף דברים שלא צריך להחליף."
