הטלפון של שי צלצל ביום חמישי בצהריים. "יש לנו עץ שאנחנו חושבים שהולך ליפול על הבית." אייל מנתניה, קול מתוח. שי שאל כמה שאלות קצרות

הגינה של רונן וליאור בהרצליה הייתה גינה של חמש בערב. עד השעה הזו – מושלמת. דשא מטופח, שביל אבן מעוגל, זית גדול בפינה, ערוגות מסודרות.

כשהם עברו לבית ברעננה בקיץ, החצר נראתה מצוין. דשא ירוק, שטח פתוח של כ-150 מ"ר, עץ תות בפינה. הם חתמו על החוזה בספטמבר. בדצמבר הבינו

אלון אהב את הגינה שלו, אבל כל קיץ גרם לו להרגיש שהוא נלחם בה. השקיה יומיומית, צמחים שנראים עייפים כבר ביולי, חשבון מים שמטפס ותחושת

הרעיון לגדל ירקות בגינה הפרטית התחיל אצל גלעד ממקום פשוט. רצון לדעת מה נכנס לצלחת, לתת לילדים לקטוף עגבנייה לבד, ולהרגיש חיבור קצת יותר אמיתי

יוסי תמיד אהב ירוק. הבעיה הייתה הזמן. בין עבודה תובענית, משפחה וחיים שממלאים את היומן, הגינה שלו הפכה למשהו שדורש יותר ממה שהוא יכול לתת.

כשמשה קנה את הבית ברחובות, הוא ידע שהגינה במצב גרוע. הוא לא ידע כמה גרוע. ביום שקיבל מפתח ופתח את שער החצר האחורי, הוא עמד

כשהחצר של יואל עמדה ריקה, הוא לא ראה בה פוטנציאל. הוא ראה מספרים. הצעות מחיר שגלשו מעבר למה שיכול להרשות לעצמו, רעיונות יפים מדי למציאות

כשגל סגר על הבית בשכונה חדשה בבית שמש, הוא ידע שהחצר תהיה אתגר. הוא לא ידע שהאת תישבר ביום הראשון. הוא ירד לחצר של כ-90

מאיה ובן זוגה תמיד אהבו לארח. חברים עד מאוחר, שישי בצהריים עם ההורים, ערבי שבת עם שכנים. הבעיה הייתה שמרגע שהטמפרטורה ירדה מתחת לעשרים, כולם

אחרי שש שנים בבית, משפחת לוין כבר הפסיקו להתלונן על הגינה. פשוט הפסיקו להשתמש בה אחרי חמש בערב. במהלך היום החצר עוד תיפקדה – הילדים

אורית תמיד אהבה גינות. היא אהבה ירוק, פריחה, תחושה של טבע ליד הבית. מה שהיא לא אהבה – זה לכלוך. עלים שנושרים בלי סוף, פירות