הגינה של משפחת ברקוביץ' ברעננה הייתה מרשימה – בערך באפריל. אז הכל פרח בבת אחת, השכנים התפעלו, ואחר כך במשך תשעה חודשים היא הייתה בעיקר ירוקה חד-גונית, ובחורף – חשופה וריקה.
"תכננו את הגינה סביב מה שאהבנו בקטלוג של המשתלה," אומרת מיכל. "לא שמנו לב שכל מה שבחרנו פורח באותו חודש בדיוק."
הם ניסו להוסיף צבע בעצמם – כמה עציצי עונתיים שהוחלפו כל כמה חודשים, שיח פורח שקנו כי הוא נראה טוב בחנות. זה עזר לרגע אבל לא פתר את הבעיה – הגינה עדיין הרגישה כמו מבנה אחד קבוע שרק צבעים זרים מתחלפים בו זמנית, לא כמו משהו שחי לאורך השנה.
שי הגיע ועשה מיפוי לפי חודשים – לא מה גדל בגינה, אלא מתי כל צמח בה בשיאו, ומתי הוא בכלל לא תורם כלום. התברר שכמעט כל מה שנשתל היה מאותה משפחת פריחה אביבית, ושבקיץ ובחורף הגינה הייתה נשענת רק על עלוות ירוקה בלי שום דבר אחר לעין להתמקד בו.
מה שי עשה: חילק את הערוגות לשכבות לפי עונת שיא – נורית וכלנית לחורף המוקדם, אחר כך שכבת האביב הקיימת שנשמרה, ולצידה נוספו מינים שפורחים דווקא בקיץ כמו לנטנה ופלומבגו שרוב הגינות המקומיות מדלגות עליהם. לחורף עצמו, כשכמעט שום דבר לא פורח, נבחרו עצים ושיחים עם עלווה שמשנה צבע או עם קליפה וענפים בעלי מרקם בולט, כדי שיהיה משהו לראות גם כשאין פרח אחד בחצר.
התכנון גם דאג שהאזורים לא יתחלפו כולם ביחד – כל פינה בגינה בשיא בזמן אחר, כך שתמיד יש מוקד עניין אחד לפחות ולא הכל פורח ונובל יחד.
היום הגינה משנה פנים כל חודש-חודשיים, ומה שהיה פעם "השבועיים היפים של השנה" הפך לעונה אחת מתוך רצף.
"עכשיו כשאני יוצאת לחצר בפברואר זה לא מרגיש כמו המתנה לאביב," אומרת מיכל. "יש שם משהו לראות גם עכשיו."
