בגינה של משפחת גבע בהוד השרון היה דפוס קבוע: כל אביב הם קונים שיחים חדשים, נוטעים אותם באהבה, ועד סוף הקיץ לפחות חצי מהם מתים. לא מזניחים, לא שוכחים להשקות – פשוט מתים.
"התחלנו לחשוב שיש לנו יד רעה," אומרת ליאת. "קנינו מהמשתלה הכי טובה באזור, שאלנו אותם מה מומלץ, עשינו כל מה שאמרו. ועדיין."
הם ניסו זנים שונים, ניסו לשנות זמני השקיה, אפילו ניסו לדשן יותר כי חשבו שהאדמה "רזה". שום דבר לא עזר לאורך זמן. השיחים היו נראים בסדר בהתחלה, ואז השורשים כאילו נחנקו – העלים מצהיבים מלמטה כלפי מעלה, והצמח פשוט נכנע.
שי הגיע והתחיל בבדיקה פשוטה – חפר בור קטן, מילא אותו במים, וחיכה לראות כמה זמן לוקח למים להיעלם. הם לא נעלמו כמעט בכלל שעות. האדמה הייתה חרסיתית וכבדה, נעצרת מים ולא מנקזת אותם, מה שאומר ששורשי הצמחים פשוט טבעו בכל השקיה ונרקבים באיטיות מתחת לפני הקרקע – בדיוק ההפך ממה שנראה כמו הבעיה מלמעלה.
מה שי עשה: לא ניסה "לתקן" את האדמה הקיימת בכל הגינה – זה יקר ולעיתים לא באמת עובד לטווח ארוך. במקום זה, בערוגות השתילה הראשיות נחפרו בורות רחבים ועמוקים משמעותית מהרגיל ומולאו בתערובת קרקע מנקזת עם קומפוסט וחצץ גס, כך שלכל שיח יש למעשה "כיס" משלו שמתנקז טוב גם כשהאדמה סביבו לא. הצמחים החדשים שנבחרו הוחלפו גם הם – זנים שידועים כסובלניים לקרקע חרסיתית וללחות עודפת, כמו מיני אבוטילון ופיטוספורום, במקום הזנים הרגישים יותר שהיו שם קודם. בנוסף הותקן שיפוע עדין לאורך הערוגות שמנקז עודפי מים החוצה במקום לתת להם להצטבר.
השיחים שנשתלו מאז לא רק שרדו קיץ אחד – הם עברו שנה שלמה בלי שאף אחד יצטרך להחליף משהו.
"מסתבר שהבעיה מעולם לא הייתה מה שקנינו," אומר דורון. "היא הייתה מתחת לאדמה, איפה שאף אחד לא חושב להסתכל."
