מתחת לעץ הפיקוס הגדול בחצר של משפחת רוזן בגבעתיים הייתה פינה של אדמה חשופה – עיגול שלם ברדיוס של כמעט שלושה מטרים שבו שום דבר לא החזיק מעמד יותר מכמה חודשים.
"נטענו שם דשא שלוש פעמים," אומר עמרי. "כל פעם זה נראה בסדר בהתחלה ואז נעלם. חשבנו שיש לנו בעיה עם הזרעים."
הם ניסו כל מה שיכלו לחשוב עליו – זני דשא שמפורסמים כמתאימים לצל, השקיה נוספת כי חשבו שהעץ "גונב" את המים, ואפילו דשן מיוחד שהמליצו עליו בחנות לגינון. שום דבר לא באמת שינה משהו. הפינה תמיד חזרה להיות אדמה חשופה או בוץ.
שי הגיע והתחיל לא באדמה אלא בעץ עצמו – כמה צל הוא באמת מטיל, באיזו שעה, וכמה זמן ביום מגיע אור ישיר לקרקע מתחתיו. התברר שהבעיה לא הייתה רק צל – השורשים השטחיים והרחבים של הפיקוס תפסו את רוב הלחות והמזון בשכבת האדמה העליונה, כך שכל דשא שנשתל שם התחרה על משאבים מול עץ בוגר ומפסיד.
מה שי עשה: ויתר לגמרי על דשא באזור הזה והחליף אותו בכיסוי קרקע שמתפקד היטב בתנאי צל וזוכה פחות מאור ומים – כמו אספרגוס דקורטיבי ופצועת חלמונית. השתילה נעשתה בין השורשים ולא מעליהם, כדי לא לפגוע במערכת השורשים של העץ ולא להתחרות ישירות באותה שכבת קרקע. סביב גזע העץ נוספה שכבת קליפת עץ שמצמצמת התאדות ומגינה על מה שכן נשתל, ומערכת ההשקיה בפינה הזאת הופרדה למעגל נפרד עם כמות מים נמוכה יותר, מותאמת לצמחים שכבר לא מתחרים על מים עם השורשים.
תוך כמה חודשים הפינה שהייתה תמיד חשופה התכסתה בירוק נמוך ואחיד, בלי שום קשר לכמה דשא שינטע שם בעתיד.
"פשוט לא הבנו שדשא ופיקוס בוגר זה לא שילוב שיעבוד, לא משנה כמה נשקה," אומרת שירן. "ברגע ששי הסביר את זה עם השורשים, זה היה ברור."
