אייל ושירה קנו דירת גן בראשון לציון, בקומה האחרונה של מדרון שפונה מערבה. הנוף מהגינה – מטורף. הרוח – עוד יותר.
בשנה הראשונה הם שתלו את כל מה שאהבו במשתלה. לוונדר, יסמין, שיח ורדים, ועץ לימון שאבא של אייל הביא מהגינה שלו בנס ציונה. עד פברואר, הלוונדר שכב על הצד, היסמין התייבש לגמרי, וענפי הלימון נשברו בסופה אחת.
בשנה השנייה הם שמו פרגולת עץ עם סוכך בד. הרוח קרעה את הבד אחרי חודשיים. הם החליפו לבד עבה יותר. הרוח קרעה גם אותו. אייל קשר את הבד עם כבלים. הרוח עקרה את הכבלים ואיתם פס אלומיניום שלם מהפרגולה.
"בחורף הגינה הייתה שדה קרב," אומרת שירה. "ובקיץ, בלי הצל, היא הייתה כמו מחבת. אף אחד לא יצא לשם."
כששי הגיע, הדבר הראשון שהוא עשה היה לעמוד בגינה עשר דקות בלי לדבר. פשוט להרגיש מאיפה הרוח מגיעה. אחר כך הוא שאל אותם שאלה שאף אחד לא שאל אותם קודם: "באיזה חודשים אתם בכלל רוצים לשבת בחוץ?"
התשובה שלהם הייתה אפריל עד נובמבר. זה שינה את כל התכנון.
מה שי עשה: בצד המערבי, הצד של הרוח, הוא שתל שורה צפופה של פיטוספורום – שיח ירוק-עד שעולה גבוה, עמיד ברוח, ויוצר קיר טבעי. לא גדר, לא מסך רשת, לא פתרון שנראה כמו אתר בנייה. צמח שפשוט עושה את העבודה.
הפרגולה הוחלפה בפרגולת אלומיניום עם לוחות פוליקרבונט קבועים במקום בד. שי כיוון את הזווית ככה שהרוח עוברת מעל במקום להיתפס. יותר קטנה מהמקורית, אבל בגלל מיקום שונה בגינה, היא מצלה על פינת הישיבה בדיוק בשעות שבהן אייל ושירה בחוץ.
עץ הלימון של אבא – שי לא ויתר עליו. הוא העביר אותו לפינה המוגנת של הגינה, בין הקיר של הבית לאדנית קורטן גבוהה שמשמשת כמעין מגן רוח נקודתי. העץ התאושש תוך עונה.
השאר של הצמחייה עבר החלפה מלאה. במקום צמחים שאייל ושירה בחרו לפי מראה, שי בחר לפי עמידות: רוזמרין, כותרנית, לנטנה, ווסטרינגיה. צמחים שגדלים נמוך, שמתחזקים ברוח במקום להישבר ממנה, ושפורחים בלי שמפנקים אותם.
מערכת ההשקיה הוחלפה בטפטוף עם שעון חכם. בגינה חשופה לרוח, ספרינקלרים זה כמו לזרוק מים באוויר – ממש כמו. חצי מהמים עפו לשכנים.
"הדבר שהכי הפתיע אותי," אומר אייל, "זה שהגינה עכשיו יותר שקטה. לא רק מבחינת רוח – ממש שקטה. הצמחים לא רועשים, הבד לא מתנפנף, שום דבר לא מתנתק. אפשר לשבת בחוץ עם קפה בלי להרגיש שאתה בסצנה מסרט אסון."
