כשמיכל ורון עברו לבית בהרצליה הם שמחו על האלון הגדול בפינת החצר. עץ מרשים, גזע עבה, צל נהדר. מה שלא שמחו עליהם זה ה-25 מ"ר שמתחתיו ומסביבו שנראו כמו שטח מת. אדמה חשופה, קצת עלים יבשים, ושום דבר לא מוכן לצמוח.
"ניסינו הכל," אומרת מיכל. "שתלנו דשא – מת. שתלנו פרחים – מתו. שמנו עציצים – נראה עלוב. הבנתי למה אנשים פשוט שופכים חצץ ונותנים לזה ללכת."
הבעיה הכפולה: לא רק הצל, אלא גם השורשים. שורשי האלון תופסים את כל המים ואת כל המזון בקרקע. צמח רגיל שמנסה להתחרות שם לא עומד בסיכוי.
שי הגיע ודבר ראשון חיבק את העץ. לא ממש, אבל כמעט. "אנשים מתייחסים לעץ בוגר כמו לבעיה," הוא אמר. "עץ כזה שווה עשרות אלפי שקלים. אתם לא צריכים להילחם בו. אתם צריכים לבנות סביבו."
הגישה הייתה שונה ממה שמיכל ורון ציפו. שי לא ניסה לכסות את כל השטח בירוק. הוא חילק את אזור הצל לשלוש שכבות.
השכבה הראשונה, הכי קרובה לגזע: טבעת של חצץ כהה וסלעים שטוחים. שום צמח. הוא הסביר שב-80 ס"מ סביב הגזע אסור לשתול כי זה פוגע בעץ, ושחומר אורגני שנוגע בגזע גורם לריקבון. רוב האנשים לא יודעים את זה.
השכבה השנייה, במרחק מטר עד שלושה מהגזע: צמחי צל שיודעים לחיות עם שורשים מתחרים. אספרגוס מטפס, בת-חורש, שרכים, וקליביה כתומה שפורחת דווקא בצל. שי שתל אותם בכיסים של אדמה חדשה בין השורשים, לא מעל – ככה הם מקבלים תנאי התחלה בלי להתחרות מיד.
השכבה השלישית, בשולי הצל: צמחים שאוהבים חצי-צל חצי-שמש. אירוס, הוסטה, ומרווה מכסיפה שעושה את המעבר בין אזור הצל לשאר הגינה השמשית.
על הקרקע בין הצמחים שי פרש שכבת מאלצ'ינג מקליפות עץ – לא חצץ, לא אדמה חשופה. זה שומר לחות, מונע עשבים, ונראה כמו רצפת יער.
הוא הוסיף עוד משהו: ספסל עץ מעוגל שמקיף חלק מגזע האלון, עם כריות חוץ. ושתי נקודות של תאורה חמה שמכוונות כלפי מעלה אל תוך הענפים, ככה שבלילה חופת העץ מוארת מלמטה.
"הפינה הזו הייתה מקום שעברנו דרכו," אומר רון. "עכשיו זה המקום שהולכים אליו. בקיץ אין מקום יותר נעים בגינה. כל האורחים נגמרים שם."
מיכל מוסיפה: "למדתי משהו חשוב – לא כל מ"ר בגינה צריך להיות ירוק ושמשי. הצל הוא לא בעיה, הוא פשוט סוג אחר של גינה. שי ידע בדיוק מה לשים ואיפה, ולא ניסה להכריח שום דבר."
