אורנה חזרה משבועיים בקיוטו עם 400 תמונות של גינות ורעיון קבוע בראש. היא רוצה גינה יפנית. בעלה גיל חייך בנימוס, כי הוא ידע שהחצר שלהם בקיסריה רואה 35 מעלות ביולי ומקבלת גשם ארבעה חודשים בשנה.
"כל מי שסיפרתי לו צחק," אומרת אורנה. "גם אמא שלי. גם החברה שלי שהיא אדריכלית. כולם אמרו שזה לא מתאים לארץ."
שי לא צחק. הוא גם לא אמר כן מיד. הוא אמר: "יש שני סוגים של גינות יפניות. יש את מה שתיירים מצלמים בקיוטו – אזוב, מייפל יפני, מים זורמים, הכל רטוב וירוק. וזה לא יעבוד פה. אבל יש גם את סגנון הקארה-סנסואי – גינת הסלעים היבשה. וזה? זה כאילו המציאו את זה בשביל ישראל."
שי הסביר את העיקרון: גינה יפנית זה לא רשימת צמחים. זה פילוסופיה. קווים נקיים, חלל ריק שהוא חלק מהעיצוב, אסימטריה מבוקרת, ותחושת שקט. אפשר ליישם את העקרונות האלה עם חומרים ישראליים לגמרי.
החצץ הלבן המגורף שמסמל מים בגינות זן? שי השתמש בחצץ גריניט מקומי בגוון שמנת. הוא מגרף אותו בקווים גליים כמו בקיוטו, אבל הבחירה בגוון חם במקום לבן בוהק פותרת בעיה שאורנה לא חשבה עליה – חצץ לבן תחת שמש ישראלית מסנוור עד כאב עיניים.
במקום מייפל יפני, שי שתל מייפל סיני שסובל חום טוב יותר, ושם אותו בפינה מוצלת חלקית. לידו אלת מסטיק בגיזום ננסאי – עץ ים-תיכוני שנראה כאילו יצא מציור יפני עם הגזע המפותל שלו. "כשאורנה ראתה את האלה אחרי הגיזום היא אמרה שזה נראה יותר יפני מעצים שראתה בקיוטו," אומר שי.
הסלעים: לא סלעי נהר יפניים עגולים, אלא בזלת גולנית כהה. שי סידר שלוש קבוצות של סלעים לפי העיקרון היפני של מספרים אי-זוגיים – קבוצה של שלושה, קבוצה של חמישה, ואבן בודדת גדולה. הבזלת הכהה על רקע החצץ הבהיר נותנת בדיוק את הקונטרסט שגינות זן מחפשות.
את הגשר שאורנה רצתה – גשר עץ קטן מעל ערוץ יבש – שי בנה מעץ איפאה שמחזיק בתנאי החוץ הישראליים. מתחתיו ערוץ של חלוקי נחל בגדלים שונים שנראה כמו נחל יבש. "בחורף, כשיורד גשם חזק, באמת זורם שם קצת מים," אומר גיל. "זה רגע הקסם."
צמחי הכיסוי: במקום אזוב יפני ששותה מים כמו דג, שי שם דיכונדרה כסופה ואיזוב מצוי ישראלי שמכסים את הקרקע בשכבה נמוכה. לאורך הגדר – במבוק בצינורות שליטה תת-קרקעיים כדי שלא ישתלט על החצר כולה.
"אנשים נכנסים ואומרים 'איזו גינה יפנית מהממת'," אומרת אורנה. "הם לא מבינים שכמעט כל צמח פה ישראלי או ים-תיכוני. שי לקח את הרוח של מה שראיתי ביפן ותרגם אותה לשפה שהאדמה פה מבינה."
גיל, שבהתחלה פיקפק, מסכם: "חשבתי שנקבל גינה שדורשת טיפול אובססיבי ומתה בקיץ. היא דורשת פחות תחזוקה מהדשא שהיה לנו לפני. ואני לא מפסיק לשבת בחוץ ולהסתכל עליה."
