כשהם רכשו את הבית בשכונה שקטה בראשון לציון, הם התאהבו בנוף. בית פרטי, תחושת התחלה חדשה. רק דבר אחד העיב על ההתרגשות: החצר. מגרש של כ-180 מ"ר עם שיפוע תלול במיוחד, כזה שלא מאפשר סתם לזרוק דשא ולקוות לטוב. כל ירידה לחצר הרגישה לא בטוחה, וכל מחשבה על ילדים או אירוח העלתה חשש.
הם ניסו לחשוב לבד. חיפשו השראה באינטרנט, שמעו מושגים כמו קירות תמך, מדרגות, ניקוז. ככל שקראו יותר, כך גדל הבלבול. הפחד האמיתי היה לשפוך 80-90 אלף שקל על פתרון שייראה יפה בהתחלה אבל ייצור בעיות בטיחות אחרי חורף-שניים.
כבר בפגישה הראשונה עם שי משהו הרגיש אחרת. במקום לפתוח עם הצעת מחיר, הוא שאל שאלה שהם לא ציפו לה: "מתי אתם בחצר? בוקר או ערב?" – כי זה שינה את כל התכנון של כיווני הצל והישיבה. הוא מדד זוויות, בדק את הקרקע, ורק אחרי שהבין איך הם חיים הוא התחיל לשרטט.
הרעיון של שי היה לא להילחם בשיפוע אלא לעבוד איתו. הוא תכנן גינה מדורגת בשלושה מפלסים: למעלה פינת ישיבה מוצלת עם פרגולה, באמצע מדשאה קטנה ומישורית שהילדים יכולים לרוץ בה, ולמטה צמחייה ים-תיכונית – לבנדר, רוזמרין וסיגלון – שמחזקת את הקרקע ולא דורשת השקיה אינטנסיבית.
בזמן העבודה הייתה גם הפתעה לא נעימה: כשחפרו ליסודות קיר התמך התחתון, גילו שכבת סלע שדרשה שינוי בתוכנית. שי לא עשה מזה דרמה. הוא הגיע לשטח באותו יום, התאים את התוכנית, והסביר להם בדיוק מה משתנה ולמה. "זה הרגע שהבנו שבחרנו נכון," הם אומרים, "כי דווקא כשמשהו לא הלך לפי התוכנית, הרגשנו שיש על מי לסמוך."
כשהעבודה הסתיימה, הם עמדו למעלה והסתכלו למטה על חצר שלא הכירו. השיפוע שהיה מקור לדאגה הפך לאלמנט המרכזי של הגינה. המדרגות מזמינות תנועה טבעית, קירות התמך משתלבים בעיצוב בלי להרגיש כבדים, והתחושה היא של זרימה.
היום, כמעט שנה אחרי, הם בחצר כל ערב. "הילדים יורדים לבד למדשאה, אנחנו יושבים למעלה עם קפה ורואים אותם. את זה לא ידענו לבקש."
