הגינה של רונן וליאור בהרצליה הייתה גינה של חמש בערב. עד השעה הזו – מושלמת. דשא מטופח, שביל אבן מעוגל, זית גדול בפינה, ערוגות מסודרות. הם השקיעו בה שנתיים של עבודה ולא מעט כסף. אבל ברגע שהשמש ירדה, הכל נעלם. "היו לנו שתי מנורות קיר ליד הדלת האחורית ופנס סולארי אחד בשביל," אומר רונן. "זה האיר כמו טלפון באולם קולנוע – מספיק כדי להרגיז, לא מספיק כדי לראות."
הם ניסו לפתור את זה לבד. קנו שרשרת נורות LED מאמזון ותלו אותה בין שני עצים. קנו שלושה ספוטים סולאריים ותקעו אותם באדמה ליד השביל. התוצאה: השרשרת נתנה אור שטוח שגרם לגינה להיראות כמו בית קפה בינלאומי, הספוטים סינוורו כל מי שהלך בשביל, וחצי מהגינה – כולל הזית שהוא האלמנט הכי יפה – נשארה בחושך מוחלט. "שפכנו 800 שקל על אור שעשה את הגינה פחות נעימה ממה שהייתה בחושך," אומרת ליאור.
שי הגיע לפגישה ראשונה בשמונה בערב. לא מקרי. הוא ביקש לראות את הגינה בדיוק בשעה שהיא "מתה". הוא הסתובב עם פנס קטן, האיר על הזית מלמטה, מהצד, מרחוק. עמד בפינת הישיבה והסתכל החוצה. הלך בשביל ושם לב לאן העין נמשכת ולאן לא. "הוא התנהג כמו צלם שמחפש זווית," אומר רונן. "לא כמו חשמלאי שמחפש איפה לחבר כבל."
השאלה הראשונה של שי הייתה לא "איזה גופי תאורה אתם רוצים" אלא "מה אתם עושים בגינה אחרי שבע בערב." התשובה: בקיץ הם אוכלים בחוץ, מארחים לפעמים, הילדים משחקים עד מאוחר. בחורף הם כמעט לא יוצאים, אבל רוצים לראות את הגינה מהסלון. הנקודה השנייה הפתיעה את שי – "רוב האנשים חושבים רק על מה שקורה כשהם בחוץ," הוא הסביר. "אבל חצי מהערך של תאורת גינה הוא מה שרואים מהחלון."
שי תכנן שלוש שכבות אור נפרדות. השכבה הראשונה – תאורת מסלול: רצועות LED צמודות קרקע לאורך השביל, מוסתרות מתחת לקצה האבן, כך שרואים לאן ללכת בלי שרואים שום גוף תאורה. השכבה השנייה – תאורת הדגשה: שני ספוטים מכוונים על גזע הזית מלמטה, ספוט אחד על קיר אבן בצד, ותאורה עדינה בין צמחי הערוגה. השכבה השלישית – תאורת שהייה: אור חם ומפוזר בפינת הישיבה, נמוך מספיק שלא מסנוור אף אחד סביב השולחן.
הכל חובר למערכת חכמה אחת שנשלטת מהטלפון. לא אפליקציה מסובכת – שלושה מצבים שהם הגדירו יחד עם שי: "ערב רגיל" שמדליק רק מסלול והדגשה, "אירוח" שמוסיף את תאורת הישיבה במלוא העוצמה, ו"נוף מהסלון" שמדגיש רק את הזית ואת הערוגות. טיימר אוטומטי מדליק ומכבה לפי שעות השקיעה.
דבר אחד שיצר ויכוח: ליאור רצתה תאורה בצבעים – כחול, סגול, משהו "אחר". שי אמר לה בפירוש שזה טעות. "צבעים עובדים ביום הראשון," הוא אמר. "אחרי שבוע זה מרגיש כמו מסעדת סושי. אור חם ב-2700K הוא מה שגורם לגינה להרגיש טבעית בלילה כמו ביום." ליאור הודתה שהוא צדק אחרי שראתה את התוצאה.
ההתקנה לקחה ארבעה ימים. שי הקפיד שכל הכבלים יהיו מוטמנים – לא כבל אחד גלוי. כל גוף תאורה מוגן מים בתקן IP65 ומותאם לחוץ. הוא אפילו שינה את הזווית של ספוט אחד שלוש פעמים עד שהצל של הזית על הקיר נראה "נכון". "את השינוי השלישי הוא עשה בלי שביקשנו," אומרת ליאור. "הוא פשוט לא היה מרוצה מהתוצאה."
הערב הראשון שהם הדליקו את המערכת, רונן ישב בחוץ שעה בלי לזוז. "זו אותה גינה," הוא אומר. "אותם צמחים, אותו שביל. אבל פתאום יש לה עומק, יש צללים, יש מקומות שהעין נמשכת אליהם. זה כמו שמישהו לקח תמונה שטוחה והפך אותה לתלת-ממד."
היום, חצי שנה אחרי, הם בחוץ כל ערב – גם בחורף. "הדבר הכי מפתיע," אומרת ליאור, "הוא שגם שכנים שעוברים ברחוב עוצרים להסתכל. פעם הגינה שלנו הייתה בלתי נראית אחרי שקיעה. היום היא הדבר הכי יפה ברחוב דווקא בלילה."
