כשגל רכש בית פרטי קטן בפרברי העיר, מה שמשך אותו היה השקט והאור. מה שפחות דיברו עליו במודעה היה החצר. אדמה סלעית, קשה, כזו שכל ניסיון לשתול בה משהו הסתיים באת חבוטה, גב תפוס ותסכול עמוק. הוא ניסה לבד. קנה שתילים, חפר בורות קטנים, הוסיף אדמה שקנה בשקים, אבל אחרי כמה שבועות הכול נראה עייף. הצמחים לא נקלטו, המים נעלמו בין האבנים, והחלום על גינה ירוקה הפך לעוד משימה לא פתורה.
גל לא חיפש גינה יוקרתית או עיצוב מתוחכם. הוא רצה פינה לשבת בה בבוקר, קצת ירוק בעיניים, מקום שבו הילדים יוכלו לדרוך יחפים בלי לפחד. כשהבין שהוא לא מתקדם לבד, התחיל לחפש איש מקצוע שמבין גם אדמה וגם אנשים. כך הגיע לנטע גינון.
כבר בפגישה הראשונה היה הבדל. שי מנטע גינון לא מיהר להציע פתרונות. הוא הסתובב בחצר, הרים אבנים, בדק שיפועים, שאל על השמש, על השימוש היומיומי, על התקציב וגם על הסבלנות. הוא הסביר לגל שאדמה סלעית היא אתגר, אבל לא גזירת גורל. צריך לעבוד איתה, לא נגדה. במקום להילחם בסלעים, בונים שכבות נכונות, מנקזים מים בצורה חכמה, ובוחרים צמחים שמתאימים למציאות ולא לאלבום השראה.
תהליך העבודה היה הדרגתי וברור. קודם כל פינוי אבנים בעייתיות ויצירת תשתית שתאפשר לשורשים להתפתח. לאחר מכן הוספת תערובת אדמה מתאימה, לא עמוקה מדי, אבל מדויקת. שי תכנן אזורים שונים בגינה, כאלה שמיועדים לישיבה, כאלה לצמחייה חסכונית במים, וכאלה שיכולים להשתנות עם הזמן. הבחירה בצמחים ים תיכוניים חזקים לא הייתה פשרה, אלא החלטה מודעת. צמחים שיכולים להיאחז, לפרוח ולהחזיק לאורך זמן.
במהלך העבודה גל הרגיש שותף. שי הסביר כל שלב, הקשיב לשאלות, ולא נעלם אחרי יום עבודה. גם אחרי השתילה, הוא חזר לבדוק, לכוון השקיה, להחליף צמח שלא נקלט בלי דרמה. לא הייתה תחושה של פרויקט, אלא של תהליך.
אחרי כמה חודשים החצר נראתה אחרת לגמרי. לא מושלמת, אבל חיה. הצמחים התחזקו, השבילים הוגדרו, והאדמה, שהייתה פעם מקור לכאב ראש, הפכה לבסיס יציב. גל מצא את עצמו יוצא בבוקר עם הקפה, יושב על ספסל קטן, ומביט בגינה שלו בגאווה שקטה.
“מה שהכי הרשים אותי בעבודה עם נטע גינון,” מספר גל, “זה שלא הרגשתי שמוכרים לי חלום. שי היה אמיתי, מקצועי, וידע לקחת את האדמה הכי בעייתית ולהפוך אותה למשהו שאפשר לחיות איתו וליהנות ממנו. היום אני מרגיש שהגינה סוף סוף עובדת בשבילי, ולא להפך.”
