הבית שלהם עמד שם כבר עשרות שנים. קירות עבים, פרטים קטנים עם אופי, וגינה שהזמן השאיר בה סימנים ברורים. כשעברו לגור בו, הם ידעו שהם רוצים לשמור על התחושה המקורית, אבל גם הבינו שמשהו חייב להשתנות. התשתיות בגינה היו ישנות, לא אחידות, חלקן לא מתפקדות, והחיבור בין הבית לגינה הרגיש מאולתר ולא נוח.
האתגר לא היה רק טכני. הם חששו שכל שינוי מודרני מדי יפגע באופי של הבית. מצד שני, להישאר עם מערכות השקיה מיושנות, תאורה לא מתפקדת ושבילים לא נוחים כבר לא היה אפשרי. הם חיפשו מישהו שידע לעבוד עם הקיים, לא למחוק אותו.
שי הגיע לראות את המקום, והדבר הראשון שעשה היה להסתובב לאט. הוא שאל מתי הבית נבנה, מה שופץ לאורך השנים, ואילו חלקים בגינה חשוב להם לשמר. רק אחרי שהבין את הסיפור של הבית, הוא התחיל לדבר על תשתיות. מבחינתם, זה היה רגע מכריע. הם הרגישו שהבית לא נתפס כבעיה, אלא כבסיס.
התכנון ששי הציע היה שילוב מדויק בין ישן לחדש. הוא תכנן תשתיות השקיה ותאורה מתקדמות, אבל דאג שהן יהיו נסתרות ולא יבלטו לעין. שבילים חודשו כך שיהיו נוחים ובטוחים, אך שמרו על חומרים ומראה שמתאימים לסגנון המקורי של הבית. גם הצמחייה נבחרה בקפידה, כזו שמכבדת את הגינה הוותיקה, אבל מתאימה לתחזוקה מודרנית.
אחד האתגרים המרכזיים היה עבודה סביב תשתיות קיימות, בלי לפגוע במבנה או בעצים ותיקים. שי ניהל את זה ברגישות ובדיוק. הוא תיאם בין בעלי מקצוע, פתר בעיות שהתגלו תוך כדי עבודה, והקפיד להסביר כל שלב. התחושה הייתה שהוא מחזיק את התמונה הגדולה, אבל לא מפספס פרטים קטנים.
במהלך התהליך הם גילו עד כמה תכנון נכון משנה את החוויה היומיומית. פתאום הייתה תאורה שמזמינה לצאת לגינה גם בערב, השקיה שעובדת בשקט וברצף, ומעברים נוחים שמחברים בין הבית לחוץ בצורה טבעית. הגינה לא הפכה למשהו אחר, היא פשוט התחילה לעבוד כמו שצריך.
כשסיימו, הם עמדו בגינה והרגישו הקלה. הכול נראה נכון. לא חדש מדי, לא ישן מדי. החיבור בין הבית לגינה היה הרמוני, כאילו תמיד היה שם.
“שי ידע לעשות את החיבור העדין הזה,” הם אומרים. “הוא כיבד את מה שהיה, והביא פתרונות שמתאימים לחיים של היום. בזכותו יש לנו גינה שמרגישה חלק אמיתי מהבית, בלי לאבד את הנשמה שלה.”
היום הם נהנים מהשילוב. בית עם סיפור, וגינה שממשיכה אותו, עם תשתיות שמאפשרות שקט לשנים קדימה.
