כשמשה פתח לראשונה את שער החצר, הוא עמד שם כמה שניות בלי לזוז. עשב גבוה, שיחים פרועים, אדמה יבשה, פסולת ישנה בפינות. זו לא הייתה גינה, זו הייתה תזכורת להזנחה ארוכה. במשך שנים החצר פשוט לא טופלה. החיים קרו, הזמן עבר, והגינה הפכה למקום שלא נכנסים אליו. לא בגלל שאין רצון, אלא כי לא יודעים מאיפה להתחיל.
שי כבר שמע לא מעט משפטים כמו “צריך לעקור הכול” או “זה סיפור יקר”. הוא האמין להם. מבחינתו, הגינה הזו הייתה אבודה. רק כשחבר המליץ לו לדבר עם נטע גינון, הוא הסכים לפחות לשמוע. לא מתוך תקווה גדולה, יותר מתוך רצון לסגור קצוות.
שי הגיע, הסתכל, ולא נבהל. הוא לא דיבר על הריסה, אלא על הבנה. מה קיים פה, מה אפשר להציל, ואיפה באמת צריך להתחיל מחדש. הוא שאל כמה זמן הגינה מוזנחת, איך רוצים להשתמש בה, ומה הכי מפריע למשה כרגע. לא הכול בבת אחת. צעד צעד.
השלב הראשון היה ניקוי עמוק. לא רק פינוי פסולת, אלא חשיפה של השטח האמיתי. מתחת לעשב ולבלגן הסתתרו קווי מתאר, עצים שעדיין חיים, אזורים עם פוטנציאל. שי ידע להבחין בין מה שעבר את זמנו לבין מה שעוד יכול לחזור. הוא הסביר למשה שכל גינה מוזנחת היא קודם כול גינה עייפה, לא מתה.
אחרי הניקוי הגיע שלב הסידור. הגדרה מחדש של אזורים, פתיחת מעברים, החזרת אור ואוויר. במקום להעמיס, שי פישט. פחות סוגי צמחים, יותר סדר. בחירה בצמחייה שתדע להתמודד עם התנאים הקיימים, בלי לדרוש טיפול יומיומי. הוא גם תיקן מערכת השקיה ישנה במקום להחליף הכול, חיסכון לא קטן.
התהליך לא היה קסם של יום אחד. היו שבועות שבהם השינוי היה עדין, כמעט לא מורגש. אבל אז התחילו להופיע סימנים. ירוק חדש, אדמה שמגיבה, פינות שנעשות מזמינות. משה מצא את עצמו יוצא החוצה, בודק, מתעניין. משהו בגינה נפתח, ואיתו גם הרצון שלו להיות חלק ממנה.
בסיום התהליך, הגינה לא הייתה מושלמת. אבל היא הייתה חיה. מסודרת, נגישה, נעימה. מקום שאפשר לשבת בו בלי להרגיש מבוכה. הילדים חזרו לשחק בחוץ, ומשה הרגיש שסגר מעגל. לא רק עם החצר, אלא עם משהו שהוא דחה יותר מדי זמן.
“מה שהחזיר לי את האמון היה שי מנטע גינון,” אומר שי. “הוא לא בא לשפוט את ההזנחה, אלא להבין אותה. הוא ידע לראות מעבר לבלגן, ולעזור לי להחזיר לגינה הזו חיים בקצב שמתאים לי. היום אני נכנס לחצר עם תחושת הקלה, לא עם אכזבה.”
