כשהם עברו לבית ברעננה בקיץ, החצר נראתה מצוין. דשא ירוק, שטח פתוח של כ-150 מ"ר, עץ תות בפינה. הם חתמו על החוזה בספטמבר. בדצמבר הבינו שיש בעיה.
הגשם הראשון של החורף – לא חזק במיוחד, 15 מילימטר – השאיר שלולית בחצי החצר שלא נעלמה יומיים. הגשם השני הציף את כל השטח ליד הדלת האחורית. "נפתח בבוקר את הדלת ויש אגם," מספרת דנה. "הילדים חשבו
שזה כיף. אנחנו חשבנו שמשהו פה מאוד לא בסדר." עד סוף ינואר החצר הייתה בוצית כמעט באופן קבוע, הדשא החליק מתחת לרגליים, ושני שיחי ורד שהיו שם כשנכנסו מתו מריקבון שורשים.
הם עשו מה שכולם עושים – שאלו חברים, קראו בפורומים, ניסו לבד. חפרו תעלה קטנה לאורך הגדר. הוסיפו שקי אדמה באזור הנמוך. שום דבר לא עבד כי שום דבר לא טיפל בבעיה האמיתית. הם פשוט לא ידעו מה הבעיה האמיתית.
שי הגיע בפברואר, ביום גשום בכוונה. "ביקשתי לבוא כשיורד גשם," הוא הסביר, "כי ביום שמשי אתה לא רואה את הבעיה." הוא עמד בחצר עם מגפיים ומדד לאן המים זורמים. מה שהוא מצא הפתיע את כולם: השטח ליד הבית היה נמוך יותר מהקצה הרחוק של החצר. כלומר, כל המים מהמגרש – ומהשכנים – זרמו ישר לכיוון הבית במקום הלאה ממנו. מי שהניח את הדשא פשוט יישר את פני השטח בלי לחשוב על שיפועים.
שי חפר שלושה בורות ניסיון בנקודות שונות ומצא עוד בעיה: בעומק 40 סנטימטר יש שכבת חימר כבדה שכמעט לא מחלחלת מים. ככה שגם אם השיפוע היה נכון, המים לא היו יכולים לרדת לעומק. "הוא הסביר לנו שיש פה שתי בעיות נפרדות," אומר יובל, בעלה של דנה. "השיפוע ההפוך וחוסר חלחול. וצריך לפתור את שתיהן, אחרת זה יחזור."
הפתרון היה עבודת תשתית רצינית לפני שנגעו בשתיל אחד. שי פירק את הדשא הקיים, תיקן את השיפועים כך שהמים זורמים מהבית כלפי חוץ, והתקין שתי תעלות ניקוז נסתרות – אחת לרוחב החצר ואחת לאורך הגדר הצפונית – שמובילות לבור חלחול בפינה הנמוכה ביותר. מעל שכבת החימר הוא הוסיף 15 סנטימטר של תמהיל חצץ וולקני שמאפשר למים לנוע לרוחב גם כשהם לא יכולים לרדת לעומק.
תוך כדי העבודה התברר שצנרת הניקוז של הגג מתנקזת ישירות לחצר במקום לרשת העירונית. שי חיבר אותה מחדש וחסך מהם כמות מים משוגעת שהייתה נשפכת ישר למרכז המגרש. "זה דבר שבנאי היה צריך לעשות מלכתחילה," אמר שי. "אבל אף אחד לא בדק."
רק אחרי שהתשתית הייתה מוכנה עברו לשתילה. שי בחר גישה שונה ממה שהיה קודם – במקום דשא אחיד על כל השטח, הוא חילק: דשא באזור המרכזי שעכשיו מנוקז כראוי, ובאזורים שנשארים רטובים יותר זמן שתל צמחים שדווקא אוהבים לחות – שומר, אגפנטוס, ואיריס ביצתי. "הוא הפך את הנקודות הכי בעייתיות לנקודות הכי יפות בגינה," אומרת דנה.
מבחן האמת הגיע בנובמבר שאחרי. גשם ראשון – 20 מילימטר. יובל יצא לחצר שעתיים אחרי שהפסיק לרדת. יבש. "עמדתי שם ולא האמנתי," הוא אומר. "אותה חצר, אותו גשם, ולא טיפת מים עומדת. התקשרתי לשי באותו ערב רק כדי לספר לו."
בינואר ירד גשם של 40 מילימטר ביום אחד. החצר ניקזה הכל תוך כמה שעות. "הדבר שמפתיע אותי הכי הרבה," אומרת דנה, "הוא שעכשיו אני אוהבת גשם. פעם כל טיפה גרמה לי לחרדה. היום אני יודעת שהכל עובד, ויוצאת אחרי הגשם לגינה רטובה וריחנית ופשוט נהנית."
