כשהמשפחה עברה לבית החדש בכפר סבא, הדבר הראשון שהילדים עשו היה לרוץ לחצר. הדבר הראשון שההורים עשו היה להסתכל על החצר ולהבין שיש בעיה. שטח של כ-200 מ"ר, פתוח לגמרי, בלי הגדרה. ברז ישן בפינה, שאריות של מדשאה יבשה, וגדר נמוכה שילד בן ארבע יכול לטפס עליה בלי מאמץ. הילדים – שלושה, בגילאי 3, 6 ו-9 – רצו החוצה כל הזמן, וההורים מצאו את עצמם רצים אחריהם במקום נהנים.
הם ידעו מה הם רוצים, אבל הצרכים סתרו אחד את השני. הבן הגדול רצה מקום לכדורגל. הקטנה צריכה משטח בטוח שאפשר לשבת עליו. ההורים חלמו על פינה שקטה לערב עם כוס יין. לדחוף את כל זה למגרש אחד בלי שהגינה תיראה כמו חצר של גן ילדים – זה מה שהרגיש בלתי אפשרי.
שי הגיע לפגישה הראשונה ובמקום למדוד התחיל לשאול. "מתי יש לכם את הבלגן הכי גדול בחוץ?" – שאלה שגרמה להם לצחוק, אבל בעצם חשפה את הבעיה המרכזית: בין ארבע לשש אחה"צ כולם בחצר בו-זמנית, ואין חלוקה של המרחב. הוא ישב איתם כמעט שעה לפני שבכלל הוציא מטר.
התוכנית של שי חילקה את החצר לשלוש "שכבות" שזורמות אחת לשנייה. הכי קרוב לבית – פינת ישיבה עם פרגולת עץ ושולחן גדול, מוגבהת ב-30 ס"מ כך שההורים רואים את כל הגינה ממבט אחד. באמצע – מדשאה סינתטית עמידה, מספיק רחבה לכדור אבל עם גבולות ברורים של צמחייה נמוכה. ובקצה – פינת חול ומשטח גומי לקטנה, מוצלים בבוגנוויליה שתגדל ותיתן צל טבעי תוך שנה-שנתיים.
דבר אחד שהפתיע אותם: שי התעקש לא לשתול שום דבר רעיל. הם לא חשבו על זה בכלל, אבל הוא הגיע עם רשימה של צמחים שנפוצים בגינות ומסוכנים לילדים קטנים – הרדוף, למשל – והחליף אותם בחלופות בטוחות באותה אסתטיקה. "זה סוג הדברים שלא יודעים שצריך לדאוג להם עד שמישהו אומר לך," הם מספרים.
באמצע ההקמה התגלתה בעיית ניקוז שלא נראתה בתכנון – מים שהתנקזו מהשכן ישר לתוך אזור המשחק. שי שינה את זווית השביל והוסיף תעלת ניקוז סמויה מתחת לאבני הדריכה. זה עיכב את הפרויקט ביומיים, אבל פתר בעיה שהייתה מציפה להם את החצר בכל חורף.
היום, אחרי כמעט שנה, הגינה עובדת בדיוק כמו שתוכננה. הבן הגדול בועט כדור במדשאה, הקטנה בחול, וההורים יושבים למעלה עם קפה. "הדבר הכי טוב שקרה," אומרת האמא, "הוא שאנחנו פשוט יושבים בחוץ ולא צריכים להיות בכוננות כל הזמן. שי בנה לנו גינה שאנחנו סוף סוף יכולים להירגע בה."
