כשהם עברו לבית עם חצר, הם היו בטוחים שסוף סוף יהיה מקום פתוח גם להם וגם לשני הכלבים שלהם. כלבים אנרגטיים, סקרנים, כאלה שאוהבים לרוץ, לחפור ולהשתרע בשמש. בהתחלה זה באמת הרגיש כמו חלום. אבל מהר מאוד המציאות תפסה מקום.
כל צמח שנשתל נרמס או נעקר, אזורים שלמים הפכו לבוץ בחורף ולאבק בקיץ, והגינה נראתה עייפה ומוזנחת למרות ההשקעה. הם ניסו שוב ושוב לשתול, להחליף, לגדר פינות מסוימות, אבל שום דבר לא החזיק לאורך זמן. התחושה הייתה שהם נלחמים בכלבים במקום לתכנן עבורם.
הקושי הגדול היה רגשי לא פחות ממעשי. הם לא רצו “לוותר” על גינה, אבל גם לא רצו להגביל את הכלבים או להרגיש שכל יציאה לחצר מלווה בעצבים. הם הבינו שהם צריכים מישהו שמבין גם גינון וגם חיים עם בעלי חיים.
שי הגיע לגינה והדבר הראשון שאמר הפתיע אותם: “הכלבים הם לא הבעיה, הם הנתון.”
במקום לנסות להתאים את הכלבים לגינה, הוא הציע להתאים את הגינה אליהם.
שי התחיל בהתבוננות. איפה הכלבים רצים שוב ושוב, איפה הם אוהבים לשכב, ואילו אזורים סופגים הכי הרבה תנועה. רק אחרי שהבין את הדפוסים, הוא התחיל לתכנן. הוא הציע צמחייה עמידה במיוחד, כזו שלא נפגעת מדריכה חוזרת, לא רעילה, ולא מגרה את הכלבים. במקומות הרגישים יותר הוא המליץ מראש לא לשתול, אלא ליצור פתרונות חכמים אחרים.
התכנון כלל שבילים טבעיים שמכוונים את תנועת הכלבים, אזורים פתוחים לריצה חופשית, וצמחייה שממוקמת במקומות שבהם יש לה סיכוי אמיתי לשרוד. הקרקע חופתה בחומרים שמפחיתים בוץ ואבק, והגינה קיבלה מבנה ברור יותר בלי להרגיש סגורה או מלאכותית.
במהלך ההקמה שי הסביר כל החלטה. למה צמח מסוים כן ולמה אחר לא, איך לבחור חומרים שמחזיקים לאורך זמן, ואיך לשמור על איזון בין מראה טבעי לשימוש יומיומי אינטנסיבי. התחושה הייתה שהוא חושב כמה צעדים קדימה, ולא רק על הרגע שבו העבודה מסתיימת.
אחרי סיום הפרויקט, השינוי היה ברור. הכלבים המשיכו להיות כלבים, לרוץ, לשחק ולהתגלגל, אבל הגינה כבר לא סבלה מזה. הצמחים החזיקו מעמד, הקרקע נשארה יציבה, והתחזוקה ירדה משמעותית. במקום תסכול, נכנסה הקלה.
“שי הבין את החיים שלנו,” הם מספרים. “הוא לא ניסה למכור לנו גינה מושלמת על הנייר, אלא תכנן משהו שבאמת עובד עם הכלבים שלנו. בזכותו יש לנו חצר שגם יפה וגם נוחה לחיות בה.”
היום הגינה היא מקום משותף לכולם. לא מאבק, אלא מרחב אחד שמכיל גם ירוק וגם פרווה, בלי לוותר על אף אחד.
