כשהחצר של יואל עמדה ריקה, הוא לא ראה בה פוטנציאל. הוא ראה מספרים. הצעות מחיר שגלשו מעבר למה שיכול להרשות לעצמו, רעיונות יפים מדי למציאות הכלכלית שלו, ותחושה מתסכלת שגינה היא מותרות. הוא לא חיפש משהו מפואר. רק מקום נעים להיות בו, בלי להיכנס להוצאות שיכניסו אותו ללחץ.
יואל עובד קשה, חי במשפחה צעירה, והתקציב היה ברור מההתחלה. מוגבל, קבוע, ולא גמיש. הוא כמעט ויתר, עד שמישהו המליץ לו לפנות לנטע גינון. כבר בשיחת הטלפון הראשונה היה משהו אחר. שי שאל קודם כול מה התקציב, ורק אחר כך מה החלום. לא כדי לצמצם, אלא כדי לדייק.
בפגישה בשטח עם שי מנטע גינון, הוא לא ניסה לשכנע את יואל להגדיל את ההשקעה. הוא הסביר שגינה טובה לא חייבת להתחיל מהכול. אפשר לבנות חכם, בשלבים, ולתת לגינה לגדול עם הזמן. במקום רשימת קניות ארוכה, הוא הציע חשיבה. מה באמת חשוב עכשיו, ומה יכול לחכות. איפה כדאי להשקיע, ואיפה אפשר לפשט בלי לפגוע בתוצאה.
העבודה התחילה בתכנון בסיסי אך מדויק. שי סימן אזור ישיבה קטן, שביל ברור, ושטח ירוק שלא דורש תחזוקה יקרה. הוא בחר חומרים זמינים, כאלה שלא נראים זולים, אבל כן שומרים על התקציב. במקום ריצוף יקר, נעשה שימוש באבני מדרך פשוטות. במקום צמחייה רגישה, נבחרו צמחים חזקים שגדלים לאט אך מחזיקים שנים.
שי גם ידע לוותר. היו רעיונות שירדו מהפרק בלי דרמה. הוא הסביר למה משהו פחות מתאים כרגע, והציע אלטרנטיבה. לא מתוך קיצוץ עיוור, אלא מתוך הבנה איך גינה חיה באמת. הוא אפילו עודד את יואל לעשות חלק מהדברים בעצמו, בשלבים מאוחרים יותר, כשירגיש בנוח.
התהליך היה רגוע. בלי לחץ, בלי תחושה של פשרה. להפך. יואל הרגיש שמכבדים את הגבולות שלו. שכל שקל מקבל משמעות. כשהעבודה הסתיימה, הגינה לא נראתה כמו קטלוג, אבל היא הרגישה נכונה. נעימה, מאוזנת, מזמינה. מקום שאפשר לשבת בו בערב, לארח חברים, או פשוט לנשום.
עם הזמן, יואל הוסיף עוד צמח פה, ספסל שם. הגינה התפתחה יחד איתו, בלי שדרש ממנו קפיצה כלכלית גדולה. “מה שלמדתי מנטע גינון,” הוא אומר, “זה שלא צריך הרבה כסף כדי לקבל גינה טובה. צריך מישהו שמבין אנשים, מבין אדמה, ויודע לעבוד בתוך המציאות. שי לא ניסה להרשים אותי, הוא פשוט עזר לי לבנות משהו שמתאים לי באמת.”
